<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית חמישי שער רביעי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
עוד שם בענין חומץ הדברים ברורים וכו'. אמר הכותב שמועותיו כחומץ לשנים, וכי מפני שוטים שמייחדין אותו לחומץ, נתיר יין נסך אם כן הכל לפי מה שהוא אדם, ונמצא את שאסור לזה, מותר לזה, וחס ושלום אין ראוי לעשות בזה מעשה. ומה שאמר שכן ראוי לעשות מעשה חסרון דעת הוא כראוי לעשות למה וכן היה לו לומר ואפשר לסמוך על זה וגם זה איננו ואולי להחמיר אמרה.
<h2>דף ל.</h2>
עוד שם בענין קונדיטון וכו'. אמר הכותב תמיה אני איך מעיד בפיו מה שלא ראה בעיניו, ומעיד וחוזר ומעיד, ואני כתבתי למעלה שלא נאמר כן בירושלמי מעולם, ולענין גלוי אמרו שהחד אין בו משום גילוי אמרוה, ועוד העיד עדות אחרת ואמר שאסרו עד שיהא שלישו דבש ופלפלין, ואילו אותו הירושלמי שאמרו לענין גלוי דשחיק חד לתלתא אמר, כלומר ששחקו בו תבלין שלישו, והוא אומר שליש מן דבש ופלפלין ונמצא דברו מוציא מכלל זה ומכלל זה וכבר כתבתיה בארוכה למעלה.
<h2>דף לא.</h2>
עוד שם כתב המחבר דאפילו לר' אליעזר בעי במפקיד יינו וכו'. אמר הכותב כמה הרבה בקושיות ודברים שאפילו התינוקות יתקלסו בהן, וכמעט שאני מתחרט בטרחי שאכתוב סתירת כל מה שאמר לפי שאין בהם כדי תפיסת יד, אבל כדי שלא יהיה חכם בעיניו אכתוב מה שאכתוב. הנה כתב, זה מבואר שאינו, דאטו מי לא טריחא מילתא דמפתח וחותם כשני חותמות אדרבה איכא טירחא טפי דבעי בית חלוק לעצמו ע"כ, וכל השומע יצחק לו דאטו אנן מזקיקין לו ליחד לו מקום על כל פנים, אינו אלא שאנו מקשים על כל מה שאין אנו מפקידין כך בבית הנכרי, ואפילו במקום מיוחד, וחשש המקשה שזה מחשש שיתומא או זיוף ולפיכך הקשו כיון דאיכא מגופה ולא חיישינן לשיתומא, ועוד מונח במקום מיוחד ומפתח ביד ישראל ולא חיישינן לזיופא, כלומר לזייף המפתח והמגופה להסיר אותה, ולהחליפה, וכדשרי ר' אליעזר ולא חייש בכי הא לזיופא, אמאי לא מותבינן, ואהדר ליה משום שיבי דליכא אלא מפתח לבד דאפי' איכא שני מפתחות חוששין, כל שכן דאין כאן אלא מפתח וחותם לבד דנקל יותר דכיון דאיכא שיבא דהיינו נקב במיניקת אף על גב דאיכא מפתח, לאו כלום הוא. ודקאמר נמי היכי אמרינן דלא מהדרי אזיופא כיון דבעי מפתח וחותם הא לאו מלתא היא דאנן ודאי לכולי עלמא אזיופא חיישינן, דהא תנן חביות פתוחות אסורות וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותגוב, וכי תימא דלית הלכתא כההיא מתני' לרבי אליעזר ולא חייש לזיופא, ולעולם סתומות מותרות, אם כן כי אמרינן בפרק השוכר השתא דקיימא לן כרשב"ג דאמר לשיתומא לא חיישינן, וקיימא לן כרבי אליעזר דלזיופא לא חיישינן אמאי לא מותבינן חמרא בי נכרים, הא בדר' אליעזר הוה סגי להו דהא דרשב"ג לא מעלה ולא מוריד, כמאן דקיימא לן כר' אליעזר דלא חיישי' לשום זיופא לא לשיתומא ולא להסרת מגופה, אלא על כרחין דרבי אליעזר לא מפקא מכל זיופא, אלא דלזיופא רבה דיטרח ויזייף עד שיהיו בו שני חותמות כרבנן, קאמר דלא חיישינן וזה ביאור.
וכל שכן מה שהקשה שאם כן הוו להו שלשה דינין חלוקים, חבי"ת בעינן שני חותמות, ויין מפתח וחותם, וחמפ"ג חותם אחד, וקרא לזה חוכא, והוא מצחק בעצמו דאטו יין לאו היינו חב"י, וחלק יין לעצמו וחבי"ת לעצמו היש דברי צחוק יותר מזה, ועוד איזו חוכא מצא כאן דחבי"ת שאמר רב אפילו אמר צריך חותם בתוך חותם או יאמר צריך שני חותמות, לא היה במשמע ב' חותמות דוקא, אלא לרבנן שני חותמות ממש, ולר' אליעזר מפתח וחותם כשני חותמות, ולאפוקי חמפ"ג דרבנן דסגי להו בחותם אחד, ועוד דרב לא הזכיר בחבי"ת שני חותמות אלא חבי"ת בחותם אחד אסור, חמפ"ג בחותם אחד מותר, והלא יראה הרואה שדברים אלו דברי התול. וההיא דרבי חנינא דהתיר לבית ר' יין הבא בקרונות וכי לא כבר הביאה המחבר שם בחבורו, והעמידה בשהיה לו מקום המיוחד בקרון ומפתח בידו, וכן יש בקרונות ובספינות חדרים ומקומות מיוחדים, וכבר כתוב כן בחבור בארוכה ובראיות ברורות, מההיא דרב דאמר חבי"ת בחותם אחד אסור ואע"ג דפסק הוא כר' אליעזר, ועוד ממתניתין דקתני אלו אסורין בהנאה היין והחומץ שהיה מתחלתו יין ואקשינן פשיטא משום דהחמיץ פקע איסורא מיניה, ופרקי' רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד נכרים אינו צריך חותם בתוך חותם, אי משום אינסוכי לא מנסכי ליה, אי משום חילופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, אלמא הוא דסגי ליה בחותם אחד משום דלא מנסכי ליה, הא יין לא סגי בחותם אחד, וכיון דאמרה רב אשי סתם, ש"מ מתניתי' כולי עלמא היא, דאי לא לימא ומתניתין מני רבנן היא, וכבר כתבה המחבר בחיבור בארוכה, וכל הגאונים ז"ל כולם השוו בדבר זה, רב יהודאי והרב בעל הלכות והרב אלפסי והרמב"ם ז"ל, ומעתה יראה על דברי מי מן החכמים הלעיג וקראן חוכא מבלי הדעת. ומה שהעמיד שמעתא דחותם בתוך חותם וכן חבי"ת דרב, במטהר יינו של נכרי, לעולם בורר פסולת ומניח את הסולת, והרבה פירושים נאמרו בהם והגרוע שבכולם הוא אותו שהעמידוה במטהר יינו, והוא הניח ידו עליו. והרמב"ן פגם אותו פי' לגמרי, ז"ל, ואחרים העמידוהו במטהר יינו של נכרי דאיכא חותם בתוך חותם, כשומר שאינו בא לקיצין דמי, וזה אינו כלום דחבית לאו במטהר אלא בכל ענין הוא אוסר ודכותייהו יין ע"כ לשון הרב ז"ל. וטענה מוכרחת אמר דודאי בשר וחלב ותכלת לאו במטהר הן, ודכותייהו ודאי הכא יין לאו במטהר, וכן כל הפירושין שנאמרו באותה של חבית כדי לראותה ומפקיד אצל נכרי אין אדם יכול להעמידם וכמו שנתבאר שם בחבור. ועוד שכבר רובן של גדולי ישראל הסכימו דבמטהר יינו של נכרי, לעולם אסור עד שישב ומשמר או שומר שאינו בא לקיצין.
עוד שם עוד כתב לענין חותם וכו'. אמר הכותב, המחבר חותמו ניכר וסתמו שאין בדבריו רק מה שהסכימו עליו גדולי הראשונים ז"ל, והתופס הזה מורגל בתפיסותיו לומר מה שלא ראה. וזה לשון המחבר גבי ההיא ברייתא דפרק אין מעמידין, דקתני השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד נכרי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור, רבינו יצחק הזקן פירש דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו מותר, לאו למימרא דצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לא, אלא הכי קאמר אם כשחזר על חותמו מכירו כשר, ואם לאו אסור דמוכחא מלתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו, אבל לא הלך ולא ראה כלל, שהישראל השני מצאו חתום מותר, והכין ודאי מסתברא דהא אמרינן דלא טרח ומזייף והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה, חזקה לא טרח ומזייף עד כאן לשון המחבר. אם כן כבר הסכים המחבר שאינו צריך לחזר ולדקדק אם יכירנו בטביעות העין. ובאמת כי כתב שם המחבר דעות אחרות לגדולי המפרשים, שכך כתב בשם הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם, ודוקא כשהכיר את קשריו שלא נשתנו ודוקא במפקיד את יינו אצל נכרי וחוזר ורואה את קשריו, אבל שולח את יינו אצל חבירו על ידי נכרי אין סימני הקשרים מועילים, אלא סימן כתיבה בלבד על גבי הטיט בפי החבית כדי שיהא ניכר שלא נשתנה ביד נכרי, וגם סימן זה אינו יוצא מתחת ידי נכרי, וכדתניא בברייתא השולח יין ביד נכרי אם מכיר חותמו וסתמו מותר, ואם לאו אסור ע"כ. ופירש שם המחבר דברי הרב שמתיר בקשרים דוקא במפקיד יינו אצל נכרי, אבל לא בשולח על ידו אצל חבירו לפי כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות העין, שאם לא כן אפי' ישלחנו לחבירו ויודיענו שקשרו בקשרים כן וכן, לא סגי ליה. ואין הכונה לטביעות העין ממש כעין טביעות העין דעלמא שסומכין עליו בבשר ותכלת להתירן על ידי אותו טביעות העין ממש, אלא טביעות העין שזה אין נראה [לו] בו לפי טביעות עינו שינוי, וזה הטביעות אינו ניתן אלא למי שעשאו ולא למי שלא עשאו אעפ"י שהודיע לו מין הסימן שנעשה על גביו וזה אמת וזה נכון.
<h2>דף סא.</h2>
עוד שם בהא דתנן פרק רבי ישמעאל במטהר יינו של נכרי וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר, וכבר כתב בחבור דברי מי שאוסר בשנמצא שם, ועל זה דן בחבור והביא ראיות רבות מההיא דמטהר יינו של נכרי, ומדמייתי מינה ראיה לההיא דשמואל ומכל הנך עובדי דפרק השוכר, המניח נכרי בחנותו המניח יינו בקרון או בספינה, והיה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על הדולפקי דכל הני אינו נתפס על הכניסה, ואפילו הכי בכולהו כי לא הודיעו שהוא מפליג מותר, ונשמר המחבר מעובדא דההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ונכרי ותירצה יפה. ואף על פי שהראב"ד ז"ל אסר כשנמצא שם הנכרי, לא נמנע המחבר מללמד היתר עליו. ואם מפני הרב ז"ל לא נמנע ולא אגר דבריו, הימנע מחמת מה שכותב הוא שזו שגגה, ואי זו ראיה הביא ואיזה דבר הגון אמר שיתפשו בו דברי המחבר. ומה שכתב דכיון דבההיא מתניתין דכתב לו התקבלתי לא תני בהדיא היתירא אפילו בנמצא שם הנכרי, לעולם הוי יכיל לדחויי לה הכי דהתם בלא נמצא שם הנכרי והיכי מייתי מינה ראיה, זה ודאי טעותא ומזה נראה שלא הבין דברי המחבר כי ראית המחבר מדמייתי מינה ראיה ולא דחה לו התם בשלא נמצא, שמע מינה דההיא מתניתין אפילו בנמצא שם היא שנויה, וכולהו הכי קים להו ודומיא דמתני' דנכרי הנמצא עומד בצד הגת דלמעלה הימנה, ומכל מקום כבר כתב המחבר דיש לחוש לדברי האוסרים.
עוד כתב דבמטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו, לא סגי ליה בשני חותמות אלא בשומר, עד כאן. וכבר כתבנו למעלה דשני חותמות חשיבי בכל דוכתא כשומר. אמר הכותב דברים מוכרחים כאלו ראוי הם לו שיחזור ויכתבם כדי שלא ישתכחו מן הלב, והנה רב האלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל והגאונים והרב רבי אברהם בר דוד ז"ל הושוו כולם לדעת אחת, דמטהר יינו של נכרי לא סגי בחותמות אלא ביושב ומשמר ושומר שאינו בא לקיצין ופשטא דשמעתא ודאי הכין הוא וכן ראוי להורות.
עוד שם עוד כתב במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בעיר שכולה נכרים וכו'. אמר הכותב לעולם בוחר בדעות החלושות. וכבר כתבתי למעלה שזה אין לו טעם ולא ריח, והמחבר כך כתב בתשובת השאלה הזאת י"ל דהכא דיש לו שייכות בבית וביין לא מסתפי כולי האי, אי נמי י"ל דכיון שהוא דר בעיר אחרת כל שהוא יוצא הרי הוא כמודיעו שהוא מפליג והולך לביתו ולעירו.
עוד שם שנינו בפרק רבי ישמעאל אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאו יין. אמר הכותב בכאן אמר שסדר דברים בשיש לו לנכרי שייכות ביין ולא בבית, או בבית ולא ביין, ואיני רואה דבריו אלא בלבולי דברים ומדבר בלא ראיה ובלא טעם, כאומר דברים להנערים דברים מדעתו אמורים, ואם כתבם קצרים וקראם מסודרים, איני רואה בהם רק צלמות ולא סדרים, כי יש בהם מן השגיאות הרבה. ואילו באתי לכתוב כל דבריו יארך הענין אלא אני כותב מקצת מה שכתב, והוא שכתב בכלל דבריו ואין לו שייכות ביין וישראל ונכרי דרין שם באותו חצר הרי הוא בחזקת משתמר, ומותר בישראל יוצא ונכנס והוא שהיה הפקק עליו, ולא בחביות פתוחות ממש, כיון שהנכרי עומד שם ברשות ע"כ. וזה טעות הוא דיוצא ונכנס כיושב ומשמר דמי דאפילו במטהר יינו של נכרי, אפילו בשומר שאינו בא לקיצין סגי, ועוד שהרי שנינו המניח נכרי בחנותו אע"פ שיוצא ונכנס מותר, והתם אפילו בחביות פתוחות מיירי, ואפילו לכתחלה נמי מותר וכמו ששנינו אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אעפ"י שיוצא ונכנס מותר, וגרסינן בריש פרק קמא דחולין (ג', ב') כשהעמידו משנת הכל שוחטין אפילו בנכרי, וישראל עומד על גביו דיוצא ונכנס, ויוצא ונכנס לכתחלה לא, והא תנן המניח נכרי בחנותו אעפ"י שיצא ונכנס מותר, וכולה כדאיתא התם עד אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפילו כותי, בד"א בישראל יוצא ונכנס אבל בא ומצאו ששחט, חותך כזית ונותן לו אלמא ביוצא ונכנס מותר ואפילו לכתחלה ואפילו מה שבידו, ובדריסה מועטת או חלדה מועטת מיפסלא ואפילו הכי מותר, כל שכן כאן דאין בידו, דמותר ואפילו פתוח לגמרי ואין עליו פקק, דלא גרעא חבית פתוחה בלא פקק משוחט שתופס בידו ויכול לקלקל ברגע קטון, וזה פשוט. וכלה מתניתין בפתוחות לגמרי נינהו, וכן דעת הראב"ד ז"ל, אלא שחבית שעל כתפיו אסר מפני שמתעסק בה כמעביר חבית ממקום למקום, וגם הרמב"ן ז"ל התיר בפתוחות לגמרי, אלא שבמעביר כדי יין אמר שנראה לו שצריך פקק. והוא שנה את הסדר במניח נכרי בחנותו וכל מקום שאמרו יוצא ונכנס, אסר בלא תקן ובשומר ובבולשת ומעביר, התיר ואפילו בא אחריו דרך עקלתון, ואלו דברים הפוכים. והמחבר כתב כל דבריו אלו ופרטיהן מיוסדים על אדני הראיות בחבור ולא בטח על דבר שפתים. עוד כתב שם דחותם אחד לרבי אליעזר מותר ומפתח כחותם, ושני מפתחות כשני חותמות, ושלא כדברי המחבר. באמת שכל זה שלא כדברי המחבר ושלא כדברי הגאונים ז"ל פה אחד, אלא קולו של רבי אליעזר אינו אלא שעושה מפתח אחד כחותם, להתיר בחותם אחד ועמו מפתח אחד, ולרבנן אין המפתח עושה כלום שקרוב הדבר לפתחו ולא יודע בפתחו ובסגרו. עוד כתב ולפי מה שכתב המחבר בכמה מקומות נראה בבירור שהוא סבור שאין המגופה סימן כלל, ואינו נכון ע"כ. העיד על המחבר מה שאינו ולא מצא לו זה בשום מקום. וחס ליה דלימא הכי והיכי לימא הכי, וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (ל"א, א') היכי דמי חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא, שריקא וחתימא, הוי חותם בתוך חותם, שריקא ולא חתימא, לא הוי חותם בתוך חותם. אלמא אפילו שריקא ולא חתימא הוי חותם אחד, ושריקא היינו כמגופה, אלא המחבר דעתו כדעת כל הגאונים ז"ל, דמגופת החבית לבד אינה מצלת אפילו לרבי אליעזר, עד דאיכא מפתח אחד עמה, וכדאמרינן (ס"ט, ב') כיון דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא, כלומר כל היכא דאיכא חותם אחד, לא חיישינן אפילו לזיופא דמפתח, אמאי לא מותבינן חמרא בי נכרים וסתם מניח בי נכרים בסימן קאמר ולא בפתוח, דכולי עלמא ידעין בהא, אלא על שאין אנו סומכין אפילו על מפתח וחותם קא קשיא ליה, וקא סבר דמשום דבעינן שני חותמות כרבנן הוא דלא מותבינן, ואהדר דמשום שיבות הוי טעמא ואפילו איכא חותמות טובא. ונראה לי ראיה גמורה [על זה] מדאמר רבה הלכה כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה, דתנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לפניו לגין על השולחן ולגין על הדולפקי, והניחו ויצא, מה שעל השולחן אסור ומה שעל הדולפקי מותר. ואם אמר לו הוי מוזג, והחביות פתוחות אסורות, וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותגוב, ואמרינן פשיטא מהו דתימא כולה רשב"ג קתני לה, קמ"ל, אלמא הא מתניתין הלכתא היא דכל ששהא מיהא כדי פתיחה וסתימא וניגוב, אסורות, דאי לא למה פסק רבה כרשב"ג ומייתי ליה ממתניתין, דההיא מתני' ליתא מדר' אליעזר וכרשב"ג נמי ליתה, דאפילו שהה כדי שיפתח ויגוף ויגוב מותרות, דכל היכא דאיכא חותם אחד לא חיישינן, ואפילו תמצא לומר דאפילו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא, אי לאו מתניתין הוה אמינא דלשתומא מיהא לחוש, ונפקא מינה היכא דאפשר לנקוב בלא הסרת המגופה, אם כן כבר אנו אומרים דחייש ר' אליעזר לזיוף שיתומא מיהא, וכדאמרת דרבי אליעזר לא חייש לזיופא כלל, ועוד דמ"מ לכשתמצא לומר דאי לאו מתניתין הוא אמינא דלשיתומא חיישינן, השתא נמי מאן אמר לן דלא חיישינן לשיתומא, דלמא ודאי חיישינן, וכרבנן דרשב"ג דרבים נינהו, ומתניתין ליתא, דהא על כרחין מתניתין ליתא מדר' אליעזר, ועוד אי מתניתין ליתא מאי קאמר פשיטא, אלא ודאי מתני' הלכתא היא, וכן פסק הרב בעל הלכות והרמב"ם ז"ל בחבוריהם דאלמא דאע"ג דקימא לן כר' אליעזר איתא נמי למתני', וסתומות אסורות אם שהה כדי שיפתח ויסתום ותגוב, ואם כן אפי' לר' (אפי') במגופות צריך שיהא מפתח בידו. עוד יש דברים במה שכתב באותו סדור שאמר, שסדר בלא ראיה ודברים הברורים המסודרים בחבור מפי הלכות נכוחות מרובות הם יוכיחו על עצמם.
<h2>דף סא:</h2>
עוד שם במטהר יינו של נכרי אחר הרי הוא כיינו של ישראל ברשות נכרי דבמפתח וחותם סגי עד כאן. וליתא דבחותם אחד סגי ומפתח כחותם. אמר הכותב לעולם חוזר וכותב ואפילו מאה פעמים וכבר כתבתי למעלה מה שיש מן הראיות דחותם ומפתח יחד בעינן.
<h2>דף סג.</h2>
עוד שם בשער השני כתב במוכר יין לנכרי דאמר להו רב להנהו סבותאי כי כייליתו חמרא וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר, והמחבר כבר דקדק הרבה בההיא שמעתא דבכורות דמה ישראל בחדא אף נכרי בחדא, ובההיא דאמימר ואף הוא כתב דעת הרמב"ן ז"ל, וכתב דאף הוא נכון כמו שכתב בארוכה שם בחבור. אבל בודאי מה שהקשה הוא על המחבר, טעה הרבה בדין, אחר שהודה לו במה שאמר בשהקדים לו דינר דלדעת להוציאם נתנה לו, והוא שהפריש דין זו לאותה של כור בשלשים שזו בשיש לו במה יקנה ראשון ראשון, רצונו לומר שיקנה לו כליו אבל כאן אין הכלי קונה לו לנכרי, שבוש גמור הוא וכל מי שאומר כן אינו יודע בדינין כלום, ותדע דהכא אין אנו באין לדון על היין אלא על המעות שביד ישראל המוכר, ולומר שאינו דמי יין נסך כל שהקדמן לו קודם שנעשה יין נסך, דבשעה שנתנן לו לאו דמי יין נסך הוו ובשעה שנעשה יין נסך לא קבל ישראל המוכר כלום דמאי דהוה הוה. ואפילו נתנן לו הנכרי ע"מ שיתן לו היין, דכל שהקדימו לו לקנותו מעכשיו, הוו להו לדין היתירן כמתנה וכאומר לחבירו הא לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני, דמנה לא דמי הקרקע נינהו אלא המנה במתנה והקרקע תנאי, ותדע לך מדאמרינן בריש פרק השוכר את הפועל (ס"ב, ב') דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית ופרעי להו בשמינית, אתו אמרו ליה לר' יוחנן אמר להו יאות עבדי, וכנגדן באתנן מותר, דתניא נתן לה ולא בא עליה, בא עליה ולא נתן לה, מותר, ופרישו דהכי קאמר נתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה איסור אתנן, ואוקמה רבי אלעזר בשקדמה והקריבתו. ואקשינן תו, היכי דמי אי דאקנייה ניהלא מעיקרא מתנה הוא דיהיב לה כלומר ולא אתנן מקרי ואפי' לא קדמה והקריבתו, ואוקימנא דבאמר לה להוי גבך עד שעת ביאה, ואי מצטרך לך קני מעכשיו. אלמא שמעינן מינה דכל דאמר לה מעכשיו כיון דמקמי ביאה אקנייה ניהליה, לאו שכר ביאה הוא.
אלא דאפשר דמשום מאיסותא דביאה אסור כשלא הקריבתו, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל, אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מותר לגמרי, אלא בדאמר לה להוי גביך עד שעת ביאה ואי מצטרך לך קני מעכשיו, שכן פירשה הוא ז"ל אי דאקנייה קודם ביאה פשיטא דמותר ואע"ג דעל מנת ביאה יהביה ליה ניהלה, כיון דמקמי ביאה אקנייה ניהלה לאו שכר ביאה הוא. ואי איצטריך לך קני מעכשיו, הילכך איצטריך מתניתין לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה, כיון דהדר אמר לה אי איצטריך ליך קני מעכשיו, הויא לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה ע"כ. דאלמא בדאמר לה להוי גביך הוא דאמרינן דקדמה והקריבתו, הא אמר לה קני מעכשיו יכולה להקריבו אפילו לאחר ביאה ואין כאן משום מאיסותא דביאה דכמתנה מהשתא חשבינן ליה. מ"מ שמעינן דכל שהקדים ונתן לה אע"ג דנתינת טלה על מנת שתבעל לו נתנו לה, כיון דמעכשיו נתנו לה להוציאו לה כל זמן שתרצה, ולא להיו' אצלה עד שעת ביאה, לא חשיב אתנן ולא מתפס עליו איסור אתנן למפרע, ודין זה פשוט לכל מי שיודע בדינין כלום. והראב"ד ז"ל כתב כן שם מפורש, זה לשונו אי דאמר לה קני מעכשיו אע"ג דאמר לה על מנת שתבעלי לי, ונבעלה לו לבסוף, פשיטא שאין זה שכר ביאה אלא מתנה הוא, והביאה הוא תנאי המתנה כאדם שאומר לחבירו הא לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני, שאין המנה דמי הקרקע אלא המנה מתנה והקרקע תנאי המתנה, ה"נ הטלה מתנה הוא, ומשום דמאיסותא דביאה נמי לית ביה, דהא ליתיה בשעת ביאה ע"כ לשון הרב ז"ל. ויותר כתב הרמב"ן ז"ל בשם מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שדקדקו מההיא דאתנן, שאם היה יין או ע"א ביד ישראל ועבר ומכרן לנכרי בהקפה, הדמים מותרין דנכרי משעת משיכה קני להו, וההיא שעתא אע"ג דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה, לא מיתסר וכי פרע ליה בתר הכי לא מיתפסי דמים ולא מבעיא אי ליתיה ליין נסך בעולם דהיינו פירי דרבי ינאי, אלא אפילו איתיה ברשות נכרי מותר, כדאמרינן באתנן בטלה זה [הא] מיחסרא משיכה ע"כ. ואעפ"י שיש בזה מקום עיון מפני כי שבשעה שמכר ישראל זה, כבר היה באיסור ויין נסך מכר, אבל כאן הדין פשוט לכל, שבשעה שלקח ישראל מעות לא היה כאן איסור כלל, שהמעות והיין שניהם היתר הן, ולפיכך מותר ואפילו לכתחלה.
<h2>דף סד:</h2>
עוד שם הא דאמרינן גר תושב כו'. אמר הכותב קבלתו כמה זרה וסברתו כמה נכריה, הנה שפירש מייחדין אצלו יין כמו מפקידין אצלו יין ברשותינו, וקבל עליו נטירותא, ומפקידין ברשותו, וזה שבוש דאם זה וזה בפקדון למה קראו לזה יחוד ולזה פקדון, לא הוה ליה למיתני אלא מפקידין ברשותינו ואין מפקידין ברשותו, או לימא כאן וכאן מייחדין ויחלק בין רשותינו לרשותו, ועוד דאי מפקידין ברשותינו וטעמא דאין חוששין אפי' בעיר שרובה נכרים משום דלהכי קביל נטירותא, וסומכין על זה שנאמן הוא אצלנו בקבלתו, אם כן אף ברשותו נפקיד ולא נחוש לנגיעה דנכרי, שהרי קבל עליו שמירתו, ואין זה אלא בלבול ושלא ככל ישראל. אבל פי' מיחדין לומר שמניחין אותו בבית או בחנות שיש בו יין ובלא שומר ובלא חותם, דכל שאין חשודין לנסך, אין חשודין ליגע בו, ולחלופי לא חיישינן דלא חששו בשום מקום לחלופי אלא במפקיד כמו ששנינו (דמאי פ"ג, מ"ה, ו') לא יתן אדם לחמותו אי נמי במי שעושה מלאכתו עמו, כטוחנת אצל עם הארץ ומוליך פירותיו אצל הטחון, אבל מניח פירותיו בביתו אעפ"י שמניח שם עבד ושפחה, לא חיישינן לאיחלופי דברשותינו מנין לו לנכרי שיחליף שלו בשלנו, ותניא (ל"ח, א') ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש, ואינו חושש, וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאה נכרית ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ, ואינה חוששת. ואין מפקידין אצלו ברשותו דבביתו נכנסים אצלו נכרים ואינו מקפיד אם יגעו בו אחרים, וכן פרש"י ז"ל ועיקר. עוד טועה טעות אחרת גמורה ולא די לו שטעה בו פעם אחת ואינו נזכר וחוזר וכותב והוא שכתב דיינו של גר תושב אסור בהנאה דכל שאסור בבתו אסור בהנאת יינו, ואנן תנן יינו כשמנו וטעמא דאסור יין של נכרים בהנאה, אינו משום בנותיהן אלא משום ניסוך, ובשתיה משום בנותיהן כפתן ושלקות שלהן, דמשום חתנות, ואינן אסורין בהנאה, וכל שאין עובד ע"א ואינו מנסך אין מפקידין אצלו יין אבל מיחדין אצלו יין, דאף כיון שאינן מנסכין אין חוששין שמא יגנבו, דאין חוששין לגנבים ואין החשש לעולם ביין אלא משום ניסוך וכל שאינו מנסך אין חוששין למגעו, דאין ביין אלא או משום בנותיהן או משום ניסוך, ובשלהם איכא משום בנותיהן אעפ"י שאין מנסכין, אבל בשלנו המיוחד אצלם ליכא משום בנותיהן, ומשום ניסוך נמי ליכא, דהא אין מנסכין, ומשום שמא יגע כדי לגנוב ולאסור אותו בכך, לא נחמיר בשלנו, ולפיכך הסכימו הגאונים ז"ל דיינן של ישמעאלים אינו אסור בהנאה וכן כתב הרמב"ן ז"ל משמן של גאונים ז"ל.
<h2>דף סט.</h2>
עוד שם הא דתנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין וכו'. אמר הכותב אין לו סדר, למעלה כתב דכל שהוא פתוח בלא פקק אסור, ואפי' ביוצא ונכנס, וכאן מתיר שעל הדולפקי אפילו בתוך פשוט ידים, ובודאי שעל הדולפקי בלא פקק היא דומיא דעל השולחן, ועוד מיגרע גרע הירושלמי מאחד מן המפרשים, והירושלמי אינו חולק על הגמרא, אלא מפרש ואין להקל בזה.
<h2>דף סט:</h2>
עוד שם כתב המחבר דאפילו לר' אליעזר בעי במפקיד יינו וכו'. אמר הכותב כמה הרבה בקושיות ודברים שאפילו התינוקות יתקלסו בהן, וכמעט שאני מתחרט בטרחי שאכתוב סתירת כל מה שאמר לפי שאין בהם כדי תפיסת יד, אבל כדי שלא יהיה חכם בעיניו אכתוב מה שאכתוב. הנה כתב, זה מבואר שאינו, דאטו מי לא טריחא מילתא דמפתח וחותם כשני חותמות אדרבה איכא טירחא טפי דבעי בית חלוק לעצמו ע"כ, וכל השומע יצחק לו דאטו אנן מזקיקין לו ליחד לו מקום על כל פנים, אינו אלא שאנו מקשים על כל מה שאין אנו מפקידין כך בבית הנכרי, ואפילו במקום מיוחד, וחשש המקשה שזה מחשש שיתומא או זיוף ולפיכך הקשו כיון דאיכא מגופה ולא חיישינן לשיתומא, ועוד מונח במקום מיוחד ומפתח ביד ישראל ולא חיישינן לזיופא, כלומר לזייף המפתח והמגופה להסיר אותה, ולהחליפה, וכדשרי ר' אליעזר ולא חייש בכי הא לזיופא, אמאי לא מותבינן, ואהדר ליה משום שיבי דליכא אלא מפתח לבד דאפי' איכא שני מפתחות חוששין, כל שכן דאין כאן אלא מפתח וחותם לבד דנקל יותר דכיון דאיכא שיבא דהיינו נקב במיניקת אף על גב דאיכא מפתח, לאו כלום הוא. ודקאמר נמי היכי אמרינן דלא מהדרי אזיופא כיון דבעי מפתח וחותם הא לאו מלתא היא דאנן ודאי לכולי עלמא אזיופא חיישינן, דהא תנן חביות פתוחות אסורות וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותגוב, וכי תימא דלית הלכתא כההיא מתני' לרבי אליעזר ולא חייש לזיופא, ולעולם סתומות מותרות, אם כן כי אמרינן בפרק השוכר השתא דקיימא לן כרשב"ג דאמר לשיתומא לא חיישינן, וקיימא לן כרבי אליעזר דלזיופא לא חיישינן אמאי לא מותבינן חמרא בי נכרים, הא בדר' אליעזר הוה סגי להו דהא דרשב"ג לא מעלה ולא מוריד, כמאן דקיימא לן כר' אליעזר דלא חיישי' לשום זיופא לא לשיתומא ולא להסרת מגופה, אלא על כרחין דרבי אליעזר לא מפקא מכל זיופא, אלא דלזיופא רבה דיטרח ויזייף עד שיהיו בו שני חותמות כרבנן, קאמר דלא חיישינן וזה ביאור.
וכל שכן מה שהקשה שאם כן הוו להו שלשה דינין חלוקים, חבי"ת בעינן שני חותמות, ויין מפתח וחותם, וחמפ"ג חותם אחד, וקרא לזה חוכא, והוא מצחק בעצמו דאטו יין לאו היינו חב"י, וחלק יין לעצמו וחבי"ת לעצמו היש דברי צחוק יותר מזה, ועוד איזו חוכא מצא כאן דחבי"ת שאמר רב אפילו אמר צריך חותם בתוך חותם או יאמר צריך שני חותמות, לא היה במשמע ב' חותמות דוקא, אלא לרבנן שני חותמות ממש, ולר' אליעזר מפתח וחותם כשני חותמות, ולאפוקי חמפ"ג דרבנן דסגי להו בחותם אחד, ועוד דרב לא הזכיר בחבי"ת שני חותמות אלא חבי"ת בחותם אחד אסור, חמפ"ג בחותם אחד מותר, והלא יראה הרואה שדברים אלו דברי התול. וההיא דרבי חנינא דהתיר לבית ר' יין הבא בקרונות וכי לא כבר הביאה המחבר שם בחבורו, והעמידה בשהיה לו מקום המיוחד בקרון ומפתח בידו, וכן יש בקרונות ובספינות חדרים ומקומות מיוחדים, וכבר כתוב כן בחבור בארוכה ובראיות ברורות, מההיא דרב דאמר חבי"ת בחותם אחד אסור ואע"ג דפסק הוא כר' אליעזר, ועוד ממתניתין דקתני אלו אסורין בהנאה היין והחומץ שהיה מתחלתו יין ואקשינן פשיטא משום דהחמיץ פקע איסורא מיניה, ופרקי' רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד נכרים אינו צריך חותם בתוך חותם, אי משום אינסוכי לא מנסכי ליה, אי משום חילופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, אלמא הוא דסגי ליה בחותם אחד משום דלא מנסכי ליה, הא יין לא סגי בחותם אחד, וכיון דאמרה רב אשי סתם, ש"מ מתניתי' כולי עלמא היא, דאי לא לימא ומתניתין מני רבנן היא, וכבר כתבה המחבר בחיבור בארוכה, וכל הגאונים ז"ל כולם השוו בדבר זה, רב יהודאי והרב בעל הלכות והרב אלפסי והרמב"ם ז"ל, ומעתה יראה על דברי מי מן החכמים הלעיג וקראן חוכא מבלי הדעת. ומה שהעמיד שמעתא דחותם בתוך חותם וכן חבי"ת דרב, במטהר יינו של נכרי, לעולם בורר פסולת ומניח את הסולת, והרבה פירושים נאמרו בהם והגרוע שבכולם הוא אותו שהעמידוה במטהר יינו, והוא הניח ידו עליו. והרמב"ן פגם אותו פי' לגמרי, ז"ל, ואחרים העמידוהו במטהר יינו של נכרי דאיכא חותם בתוך חותם, כשומר שאינו בא לקיצין דמי, וזה אינו כלום דחבית לאו במטהר אלא בכל ענין הוא אוסר ודכותייהו יין ע"כ לשון הרב ז"ל. וטענה מוכרחת אמר דודאי בשר וחלב ותכלת לאו במטהר הן, ודכותייהו ודאי הכא יין לאו במטהר, וכן כל הפירושין שנאמרו באותה של חבית כדי לראותה ומפקיד אצל נכרי אין אדם יכול להעמידם וכמו שנתבאר שם בחבור. ועוד שכבר רובן של גדולי ישראל הסכימו דבמטהר יינו של נכרי, לעולם אסור עד שישב ומשמר או שומר שאינו בא לקיצין.
עוד שם עוד כתב לענין חותם וכו'. אמר הכותב, המחבר חותמו ניכר וסתמו שאין בדבריו רק מה שהסכימו עליו גדולי הראשונים ז"ל, והתופס הזה מורגל בתפיסותיו לומר מה שלא ראה. וזה לשון המחבר גבי ההיא ברייתא דפרק אין מעמידין, דקתני השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד נכרי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור, רבינו יצחק הזקן פירש דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו מותר, לאו למימרא דצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לא, אלא הכי קאמר אם כשחזר על חותמו מכירו כשר, ואם לאו אסור דמוכחא מלתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו, אבל לא הלך ולא ראה כלל, שהישראל השני מצאו חתום מותר, והכין ודאי מסתברא דהא אמרינן דלא טרח ומזייף והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה, חזקה לא טרח ומזייף עד כאן לשון המחבר. אם כן כבר הסכים המחבר שאינו צריך לחזר ולדקדק אם יכירנו בטביעות העין. ובאמת כי כתב שם המחבר דעות אחרות לגדולי המפרשים, שכך כתב בשם הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם, ודוקא כשהכיר את קשריו שלא נשתנו ודוקא במפקיד את יינו אצל נכרי וחוזר ורואה את קשריו, אבל שולח את יינו אצל חבירו על ידי נכרי אין סימני הקשרים מועילים, אלא סימן כתיבה בלבד על גבי הטיט בפי החבית כדי שיהא ניכר שלא נשתנה ביד נכרי, וגם סימן זה אינו יוצא מתחת ידי נכרי, וכדתניא בברייתא השולח יין ביד נכרי אם מכיר חותמו וסתמו מותר, ואם לאו אסור ע"כ. ופירש שם המחבר דברי הרב שמתיר בקשרים דוקא במפקיד יינו אצל נכרי, אבל לא בשולח על ידו אצל חבירו לפי כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות העין, שאם לא כן אפי' ישלחנו לחבירו ויודיענו שקשרו בקשרים כן וכן, לא סגי ליה. ואין הכונה לטביעות העין ממש כעין טביעות העין דעלמא שסומכין עליו בבשר ותכלת להתירן על ידי אותו טביעות העין ממש, אלא טביעות העין שזה אין נראה [לו] בו לפי טביעות עינו שינוי, וזה הטביעות אינו ניתן אלא למי שעשאו ולא למי שלא עשאו אעפ"י שהודיע לו מין הסימן שנעשה על גביו וזה אמת וזה נכון.
<h2>דף ע.</h2>
עוד שם כתב הא אמרינן ההיא מסוביתא וכו'. אמר הכותב הא ליתה, דלא דמי ליינו של ישראל שנתנו בבית ששכר בחצירו של נכרי ונכרי דר בה, דהתם כיון שהנכרי דר בחצר, וישראל דר בחצר אחרת, כיון שהנכרי יש לו שייכות בחצר ואינו נתפס כגנב אסור, אבל כאן שלא מסר לו אלא שמירת מפתח, אין לו שייכות לא בבית ולא ביין, ולפיכך מותר. וכן אמרו רבותינו הצרפתיים ז"ל שמכאן התיר רבינו יעקב ז"ל לישראל שהניחו יינם והלכו לעיר אחרת ביום טוב, ונתנו המפתח לשפחה, אלמא אפילו במודיע שהוא מפליג מותר בשלא מסר לו אלא שמירת מפתח, דהא נתפס הוא כגנב על הכניסה, שמא יראו אחרים ויאמרו להם לבעלים, ולא מצינו מודיע שהוא מפליג אלא במפקיד, ושיש לו עסק ביין או במי שהוא נתון אצלו.
עוד שם הא דאמרינן ההוא ישראל ונכרי דהוו שתו חמרא שמע ישראל קול צלויי וכו'. אמר הכותב אם יש טעם בריר חלמות, וכי מפני ששמע קל צלויי וקל שיפורא יוצא בבהלה ולא זכר את יינו, ומי לא עסקינן שהיה מתעסק ביינו והא חמרא שתו, ובעודו בכפו ובלעו שכחו, אתמהא. ועוד מי לא עסקינן ששהה מעט לאחר ששמע קול צלויי וקל שיפורא, אלא שקם בבהלה ונחפז ללכת האם דברים אלה דברים של טעם, אלא עצמות שאין בו מוח, ועוד מי שהודיע שהוא מפליג ללכת לרחוץ או להקביל פני אביו או פני רבו, מי אמרינן כיון דנפק בבהילו חמרא שרי, והטוב שראיתי בדבריו הוא מה שאמר שאינו מבין דברי המחבר. ומה שאמר שניכר היה לנכרי דלצלויי בי כנישתא אזיל, ודכותיה אי אפשר ליה הכא, לא אמר ולא כלום, שאין העיקר אלא לצלויי וכן לשבות בעיר, ושלא לעשות מלאכה אלא לנוח, ודברים אלו שהן העיקר יכול לעשות כאן. ומשום שביתה בעיר או צלויי בי כנישתא לא מפסיד חמריה, ואף על פי שמתחלה עלה בלבו לעשות כן, מימר אמר נכרי הוא עשוי לימלך ולחזור לשבות כאן ולצלויי כאן, כי היכי דלא לפסיד לחמריה.
עוד שם עוד כתב בעיר שרובה נכרים והוא דר בשכונה שרובה ישראל ונכנסו וכו'. אמר הכותב זו תרבות רעה לקצר דברים כדי לשבר את האוזן. המחבר כך כתב, אם ישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה בפני עצמה שאין דרך הנכרים מפסקת אותה, הרי אותה שכונה כעיר בפני עצמה ואין הולכין בה אחר רוב העיר אלא אחר רוב השכונה, דהרי שכונה זו כעיר בפני עצמה ואעפ"י שאין דלתות השכונה ננעלו', וכדרך שאמרו בבשר הנמצא דאין הולכין אחר רוב העולם, אלא אחר רוב טבחי העיר, ואעפ"י שאין דלתות מדינה נעולות, כדאיתא בשלהי פ' קמא דכתובות, ואמרינן נמי התם חדא בחורבה דמתא וחדא בחורבה דדברא. וצריכא דאי אשמועינן חורבא דמתא התם הוא דמכשר ר' גמליאל משום דרוב כשרין אצלה אבל חורבא דדברא דרוב פסולין אצלה אימא לא צריכה דאלמא אחר רוב המקום אזלינן בכל מקום אע"ג דרובא דעלמא כנגדו ע"כ לשון החבור. הנה שלא אמר המחבר אלא בשכונה מיוחדת שאין דרך הנכרים מפסיקתה שהיא ודאי כעיר בפני עצמה, וכן אנו נוהגין בבשר הנמצא בשכונתינו להתיר, ואין הולכין אחר רוב העיר מפני ששכונתינו מיוחדת ואין דרך הנכרים מפסיקתה והוא הדין והוא הטעם לתינוקת הנבעלת שם. וההיא דר' חנינא לא נעלמה מהמחבר שהוא כתבה שם בארוכה, אלא דרבי חנינא ברובא וקורבה שאין המיעוט הקרוב מיוחד בעיר מיוחדת, אלא בשכונת כרמים ורובן נכרים ומיעוטן ישראלים, דאפילו חצבא דחמרא דאשתכחת בשל ישראל אסורה דדלמא מרוב נכרים הות שהרי אין שכונת כרמי הישראלים מובדלת ומיוחדת לישראלים, שרגל הכל מצויה שם. ותדע לך דהא אקשינן התם בפרק לא יחפור על ר' חנינא והיה העיר הקרובה אל החלל ולזיל בתר רובא דעלמא, ופרקו ביושבת בין ההרים, ואקשינן תו עליה ממתניתין דנפול הנמצא דקתני קרוב לזה שלו, קרוב לזה שלו, ואע"ג דאיכא חד מנייהו דנפיש, ואוקימנא בשוין, ואקשינן וליזיל בתר רובא דעלמא, ואוקימנא בשביל של כרמים, כגון דמדדה אי מעלמא אתי לא מצי אתי. ואם איתא אכתי איכא לאקשויי וליחוש לרובא דעלמא דילמא מאחד מעוברי דרכים נפלי, אלא על כרחין כיון דאוקימנא בשביל של כרמים, לעוברי דרכים לא חיישינן, דהוו להו הנהו שובכי כעיר היושבת בין ההרים דליכא למיחש לרובא דעלמא.
